באיירן מינכן, דינמו קייב, דינמו זאגרב וברק בכר

קרית שמונה לא מפסידה. היא משחקת ומשחקת ומשחקת (ובעיקר מנצחת), ולא מפסידה. 16 משחקים, סיבוב וקצת, והקבוצה של ברק בכר היא היחידה בארץ ללא הפסד במשחק ליגה.

16 מלאו לבכר (צילום: האתר הרשמי של קרית שמונה)

16 מלאו לבכר (צילום: האתר הרשמי של קרית שמונה)

הליגה הישראלית, נכון לפגרת המפעלים האירופיים, מדורגת במקום ה-20 בדירוג אופ"א (צריך להיות הוגנים, ברמת המשחק היא כמובן עדיין השישית בטיבה). את ההשלכות של זה על השיבוצים לליגת האלופות ולליגת אירופה עוד נראה בקיץ 2016, אבל בינתיים זה הופך את הבדיקה הבאה ליפה ועגולה: ב-20 הליגות הטובות ביבשת, יש רק ארבע קבוצות עם 0 בטור ההפסדים: באיירן מינכן בגרמניה, דינמו קייב באוקראינה, דינמו זאגרב בקרואטיה, ועירוני קרית שמונה בליגת העל. כולן, מן הסתם, מוליכות את הטבלה.

השיא הקודם של קרית שמונה בפתיחת עונה ללא הפסדים עמד על המחזור השמיני, בעונת 10/11, כלומר הרצף הנוכחי מכפיל אותו; בעוד שני משחקים היא תהיה בחצי הדרך להישג שרק קבוצה אחת בארץ עשתה מאז שנות ה-50 העליזות, עונה ללא הפסד. זו הייתה כמובן מכבי חיפה, שעשתה ב-93/94 מה שמכבי ת"א עשתה ב-53/55 וב-57/58, אבל בליגה רצינית הרבה יותר.

הפועל ת"א של הקיזוז (09/10) סיימה עונה עם הפסד אחד, כך גם בית"ר של עונת השרוכים (97/98), וב-86/87 זו הייתה בני יהודה, שבכלל לא לקחה אליפות באותה עונה. גם שני הפסדים זה עסק די נדיר – תשע קבוצות לאורך ההיסטוריה, שבע מתוכן לקחו אליפות. בעונת 95/96 היו שתי קבוצות כאלה, מכבי ת"א ומכבי חיפה, אלא שההפסד השני של חיפה בא בהזדמנות הגרועה ביותר, בבית מול מכבי ת"א ארבעה מחזורים לסיום העונה.

*הערת ביניים: העונה הבלתי מנוצחת של חיפה תיחשב מכאן והלאה שנת אפס. כל הנתונים הבאים מתייחסים ל-21 העונות מאז ההישג המדהים של גיורא שפיגל, שפחות או יותר זרק את כל מה שהיה לפניו לפח. הרצף ההוא היה למעשה בן 46 משחקים – שלושה נוספים בסיום 92/93, וארבעה בפתיחת, אבל לצורך העניין אנחנו סופרים כאן רק את העונה המלאה ההיא. ותודה גדולה לדריבליסט על הנתונים.

הבלתי מנוצחים. מכבי חיפה, 93/94 (צילום: האתר הרשמי של מכבי חיפה)

הבלתי מנוצחים. מכבי חיפה, 93/94 (צילום: האתר הרשמי של מכבי חיפה)

מה שמרשים במיוחד ברצף של קרית שמונה הוא הפוש האדיר שהוא נותן לה מפתיחת העונה: מאז אותה 93/94, היו רק שבע קבוצות שסיימו את הסיבוב הראשון ללא הפסד בליגה – בית"ר ירושלים ב-96/97, ב-97/98 וב-07/08, מכבי חיפה ב-00/01, ב-04/05 וב-05/06, וקרית שמונה הנוכחית. את המשותף לשש הקודמות ניתן לסכם בספרה "1".

גם העובדה שאנחנו נמצאים במחזור ה-16 ועדיין יש קבוצה שלא סיימה משחק ללא נקודות נדירה למדי: הפעם האחרונה שדבר כזה קרה הייתה ב-2006, כשמכבי חיפה ספגה את הפסד הבכורה שלה במחזור ה-19, מול הפועל פ"ת. מאז ועד היום רק בית"ר של 2008 הגיעה להישג דומה (מחזור 15, מול סכנין), ומכבי חיפה של הקיזוז השיגה 10 ניצחונות רצופים לפני שהפסידה במחזור ה-11, למכבי ת"א. ב-2005 ההישג של חיפה היה מרשים עוד יותר, כשהפסד הבכורה הגיע במחזור ה-21 (מכבי ת"א), וב-2001 היא סחבה עד להפסד בדרבי במחזור ה-20. בית"ר, בשתי עונות האליפות של שנות ה-90, נעצרה במחזור ה-18 – מול ב"ש בראשונה, ומול כפ"ס בשניה.

ב-20 העונות הקודמות, מכבי חיפה הייתה האחרונה להפסיד שבע פעמים, אחריה בטבלה עומדות הפועל ת"א ובית"ר עם שלוש, ולהפועל חיפה ולנתניה יש פעמיים. מכבי ת"א, אשדוד ובני יהודה עשו זאת פעם אחת בלבד, אף אחת מהן לא סחבה למחזור דו ספרתי. הרקורד של מכבי ת"א בתחום הזה, אגב, מאוד לא מרשים – ב-93/94 עצמה היא נכנעה רק במחזור ה-15, לבני יהודה, ונתקלה לצערה בקבוצה הישראלית (אולי) הטובה אי פעם, אך מאז הכי מרשים שלה היה המחזור השמיני – בעונה שעברה בב"ש, ובשנתיים הקודמות המחזור החמישי (רמה"ש וב"ש).

אם ברצפים כלליים עסקינן, הרצף הגדול מכולם היה זה שהביא להפועל ת"א דאבל עם הבאזר – 31 משחקים ללא הפסד, מהמחזור החמישי ועד הדקה ה-92 בטדי. קרית שמונה של האליפות צברה נקודות ב-25 משחקים רצופים (גם הספרינט הזה הסתיים בתוספת הזמן באותו טדי, אבל בפנדל די מיותר לחובת האלופה שבדרך), ומכבי ת"א בעונת 06/07 הייתה נקיה מהפסדים במשך 20 משחקים. הבעיה שלה הייתה שבעה הפסדים ב-13 המשחקים הנוספים, שגררו אותה למקום השלישי המפואר.

"בקיץ אחליט: חוזה ארוך טווח או אירופה"

זה לא אותו עמרי כספי מאז פתיחת העונה. זה עמרי כספי אחר לגמרי – מבחינת התפקוד על המגרש, הנתונים הסטטיסטיים, החיוך על הספסל ואפילו המעמד בסגל. אחרי שנתיים די עגומות בקליבלנד ועונה מעט מסתכלת ביוסטון, כספי היה נטול קבוצה במהלך כמה שבועות בקיץ, אחרי שהועבר לניו אורלינס ששחררה אותו (העדיפה, כנראה, לשמור על משבצת הישראלי פנויה לגל מקל שחתם שם בסוף השבוע).

לקח לו כמה שבועות למצוא בית חדש, במהלכם הוא עשה חיל בקמפיין מצוין בנבחרת, אבל בסוף הוא חזר לבית הישן והטוב בסקרמנטו. אמנם בחוזה לשנה שלא מגרד את מה שהיה יכול להרוויח באירופה, אבל כסף, נחמד להיזכר, זה לא הכל בחיים. ומתברר שכשאתה בטוח בעצמך וביכולות שלך, גם ביטחון תעסוקתי הוא לא עניין של ייהרג ובל יעבור.

אז כספי המציא את עצמו מחדש, ושרון דוידוביץ' כתב על זה נהדר כבר לפני שבועיים: יותר אחוזים מהשדה, יותר נקודות לדקה, פחות זריקות לשלוש, יותר ביקורים על קו העונשין ויותר נסיונות מוצלחים משם. מאז הוא שמר על הגחלת, וביום חמישי גם התפנה להסביר באריכות, לראשונה העונה לתקשורת הישראלית, את מה שעבר עליו, עובר עליו ובתקווה גם יעבור עליו בהמשך העונה, בשיחה מעניינת מאוד עם טל שורר ואפי טריגר בעושים ספורט בגלי צה"ל (שאני ערכתי). אפשר להאזין לשיחה (20 דקות מזמנכם, החל מ-9:30 בהקלטה), או לקרוא כאן את התמליל. תבלו. כספי בטוח מבלה.

(השיחה התקיימה ביום חמישי בבוקר – לפני המשחקים מול אינדיאנה ואורלנדו, שהותירו אותה על מאזן של 50 אחוזי הצלחה)

***

אנחנו מדברים בתחילתו של חודש שבו כל המשחקים שלכם יערכו בקליפורניה, זו הזדמנות קצת לעשות סדר בבלאגן האינטנסיבי שנקרא עונת ה-NBA.

האמת שלוח המשחקים שלנו היה מאוד קשה, בטח בהתחלה, ואם מסתכלים על זה אנחנו פחות או יותר במקום שאנחנו רוצים להיות בו – אם דיברנו לפני העונה על להגיע לאיזור דצמבר ב-50 אחוז הצלחה, במאזן 9-9 כמו שאנחנו, אז אנחנו עומדים טוב בציפיות. אנחנו צריכים את דמרכוס קאזינס שיחזור מהפציעה, זה משהו שמאוד פוגע בו וחסר לנו, אבל אנחנו מסתכלים על מה שיש ורוצים לנצח כמה שאפשר.

עם חבר לקבוצה. צילום: מתוך חשבון האינסטגרם של כספי

עם חבר לקבוצה. צילום: מתוך חשבון האינסטגרם של כספי

אמרת את המילים אנחנו נמצאים במקום שרצינו להיות בו, וזה די ממצה את מה שקורה איתך בסקרמנטו – כי זה נראה שחזרת הביתה, וששיתוף הפעולה הזה הולך מצוין בינתיים.

מי כמוני יודע שהעונה היא מאוד ארוכה ועדיין מוקדם, אבל כן. אני שמח, מבסוט, נהנה, כיף לי. אני מרגיש בבית, אבל עם רגליים על הקרקע, ממשיך לעבוד, רוצה להמשיך להשתפר ולעזור לקבוצה, להגיע לאיפה שאנחנו רוצים להיות.

נראה שסקרמנטו הנוכחית היא קבוצה שלפחות נראית טובה יותר מזו שעזבת בקיץ 2011. מה השתנה שם?

מה שהשתנה זה שדמרקוס הפך להיות הסנטר הכי טוב בליגה, לפחות עם דווייט הווארד. כשיש לך סנטר ברמה הזאת שהשתפר הגנתית והתקפית ומנהיג את הקבוצה, אתה יודע קשה לעצור אותו. כל ערב אנחנו מובילים את הליגה בהליכה לקו העונשין, אנחנו על 35 זריקות למשחק שזה הרבה מעל כולם, והרבה זה בזכותו שמושך עבירות. אנחנו קולעים עונשין באחוזים גבוהים, ובכלל יש פה חבר'ה שהתבגרו, יש פה את רודי גיי, יש כמה שחקנים ותיקים, דארן קוליסון שהגיע, אז זה הופך אותנו לקבוצה טובה, ויש פה חומר שאפשר לבנות עליו.

מייק מלון הרעיף עליך הרבה מחמאות, דיבר על חכמת המשחק שלך – הייתה גם השוואה לשפן של דורסל. מחמיא? איך זה תופס אותך?

(צוחק) אני מאוד אוהב אותו, האמת שזו פעם ראשונה שיוצא לי לעבוד איתו, הוא מאמן מצוין. כיף לשמוע מחמאות, וכמו שאמרתי, זו עונה ארוכה והכי חשוב זה לעשות את זה כל העונה.

פתיחת העונה במאזן של 9-9, מצד אחד אלו אכן היו המטרות וזה ראוי להערכה; מצד שני, בהתחשב במאזנים של היריבות במערב, קשה לראות את זה מספיק לפלייאוף.

שוב, גם מבחינת משחקים ששיחקנו בנובמבר, שיחקנו פעם אחת נגד קבוצה מהמזרח – וגם זה היה נגד שיקגו. פגשנו את הקבוצות הכי טובות בליגה, היה לנו הלוח הכי קשה – קליפרס, פורטלנד, כל הקבוצות הכי טובות. אנחנו מקווים להגיע לינואר במאזן 10-20, 11-20, ואז נהיה חזק בתמונת הפלייאוף.

אתה באמת חושב שסקרמנטו שווה פלייאוף במערב?

אני באמת מאמין בזה. ברגע שיש לך את הסנטר הכי טוב בליגה, אין סיבה שלא. יש לנו קהל נהדר, יש לנו את רודי גיי בעונה מצוינת, יש פה שחקנים שרוצים להצליח, אז אין סיבה שלא.

וזה המשחק הטוב ביותר של כספי העונה – מול (עוד) קבוצה שלא רצתה אותו

אם נעסוק בך באופן אישי, זה נראה לפחות בטלוויזיה שהחזרה לסקרמנטו עשתה לך טוב. לא בטוח אם שמחת חיים היא בחירת המילים המדויקת, אבל היא לפחות החזירה לך את חדוות המשחק.

כיף לי פה, אני לא אשקר. זה מקום שאימץ אותי כילד בן 21, והיום אני בן 26 בשנה השישית בליגה. בפעם הראשונה שסקרמנטו התקשרו אליי בקיץ ואמרו שהם מעוניינים שאחזור, אחד הדברים שחשבתי וחלמתי עליהם זה האנרגיות שקיבלתי פה, ומה שעברתי בשנתיים שלי כאן. אבל זה לא רק זה, אני מרגיש הרבה יותר בשל ומוכן למה שצריך לעשות במשחק שלי. זה כבר שש שנים, זה לא צחוק. בכל קיץ אני טס חזרה ארצה ומשחק עם הנבחרת ולומד עוד, והקיץ היה נהדר ועזר לי להתבשל בתור שחקן. את כל הדברים האלה אני מנסה להביא למגרש.

זה מעניין, כי לפעמים אומרים שלשחקן NBA עדיף לוותר על הנבחרת, בגלל העומס.

קודם כל, זה נכון. יש עומס בלתי רגיל, אבל אני קודם כל נהנה בנבחרת. מעבר לכל הסיסמאות שזה כבוד לייצג את המדינה, זה פשוט עוזר לי כשחקן. אני פשוט מרגיש שבכל קיץ שאני טס ארצה אני לומד שוב את הבסיס, משחק כדורסל של אירופה ומקבל ביטחון אחר. יוצא לי להיות יותר על המגרש ולהראות את הדברים ולשחק את המשחק שאני הכי אוהב. אני לומד ממאמנים כמו שיבק ואדלשטיין, זו חוויה שאני לא יכול לקבל בשום אולם שאתאמן בו בקיץ פה בארצות הברית. ברוך ה', יש לי גם זמן לעבוד עם המאמן האישי שלי דייויד תורפ ויש לי גם חודשיים בכיף עם הנבחרת. אמנם השנה זה היה בקפריסין ולא ביד אליהו, אבל ניקח גם את זה.

אם מסתכלים עליך היום ועל המספרים שהצבת בתקופה שלך מחוץ לסקרמנטו, מזהים ירידה בכל פרמטר, בעיקר בדקות ובנקודות. איך מסבירים את זה – בחירה לא נכונה של קבוצות? משהו שעבר עליך?

גם וגם. קודם כל, זו לא הייתה בחירה שלי להגיע לקליבלנד, עברתי בטרייד, אבל אני חושב שזה היה תהליך שהייתי צריך לעבור. בתור שחקן אתה חווה עליות וירידות ועברתי את זה גם בקליבלנד וגם ביוסטון, שתחילת העונה הייתה טובה מאוד עד תחילת פברואר, ואז הייתה ירידה לקראת הפלייאוף. אבל כל דבר זה חוויה, ואתה לומד ומשתפר ומתרגל ועובר דברים ומתחשל. הכי חשוב זה לשמור על איזשהו איזון, לא לרדת יותר מדי למטה או לעלות יותר מידי למעלה. ברוך ה' אני היום בסיטואציה טובה, ואני רוצה לשמור על האיזון הזה ולהמשיך לשחק באותה רמה באותה אינטנסיביות כל ערב.

הפרשנים מדברים על סגנון המשחק שלך – יותר הליכה עם הכדור לסל, מה שהופך את סקרמנטו למתאימה לך יותר, וגם מראה את מה שאתה למדת בליגה.

עדיין צריך לעבוד על האיזון, אבל אני חושב שאסור לי לאבד את העניין של האיום והקליעה מבחוץ. גם אם הדקות שלי משתנות ממשחק למשחק, כשאני עולה מהספסל אני מנסה להשיג את הזריקה באחוזים הכי גבוהים שלי. בין אם זה להגיע לחדירה עד הטבעת או להגיע לעונשין, אבל אם אני יכול לזרוק ארבע זריקות ב-60 אחוז או זריקה אחת ב-38 אחוז, אני מעדיף להגיע לזריקות של האחוזים הגבוהים יותר. בכל פעם שאתה מגיע לצבע קורים דברים טובים – מסיים בטבעת או עם פאול או מוצא שחקן לזריקה פנויה בחוץ, מה שמוסיף לי עוד נדבך במשחק. אבל עדיין, זה משהו שלאורך כל הקריירה עזר לי, ואני צריך להמשיך לספק את הסחורה מבחוץ.

פתאום הוא בצבע. וכשהוא בצבע, קורים דברים טובים. צילום: מתוך חשבון האינסטגרם של כספי

פתאום הוא בצבע. וכשהוא בצבע, קורים דברים טובים. צילום: מתוך חשבון האינסטגרם של כספי

במשחק מול יוסטון ראינו אותך מסתחבק עם קווין מקהייל – חיבוקים, נשיקות, מחמאות – אין כעס על מי שלא רצה אותך בקיץ?

אני לא חושב שזו הייתה ההחלטה שלו, בניגוד לאירופה, יש פה ג'נרל מנג'ר והוא קובע מהלכים שלאו דווקא המאמן מעורב בהם. גם אם הוא היה מעורב, זה לא קשור להערכה הענקית שיש לי כלפיו בתור שחקן אדיר, אחד הגדולים ששיחקו את המשחק, ובתור המאמן שלי שלימד אותי ועזר לי להתקדם כשחקן. לפעמים יש דברים שמובילים לכיוונים אחרים בקריירה, ואתה מוצא את עצמך משחק בפחות כסף, או אלף ואחת סיבות אחרות שיכלו להיות. אני אוהב אותו כי הוא לימד אותי לשחק את המשחק בצורה נכונה, עזר לי ונתן לי לשחק. הוא היה דמות חשובה מאוד בשנה האחרונה ואני אוהב אותו.

מעניין לשמוע איך זה עובד מבחינת האמוציות של השחקן – אם מכבי הייתה שולחת את אחד החברים שלך לאילת מהיום למחר, הוא לא היה מקבל את זה בכזאת ספורטיביות.

זה חלק מהעסק, אסור לתת לרגשות לשחק יותר מדי. אתה משחק ונלחם בשביל הקבוצה שאתה משחק בה, אבל צריך צריך להבין שמחר בבוקר אתה יכול לעבור בטרייד ועוד יומיים וחצי לשחק נגד מי שהייתה הקבוצה שלך אתמול. זה חלק מהליגה, חלק מהמשחק, וצריך להבין את הצד של הביזנס בכל דבר.

מה השאיפות שלך מכאן והלאה?

השאיפות שלי הן לעזור לקבוצה, להמשיך להשתפר, להמשיך לעבוד ולבסס את עצמי בתור אחד משחקני הספסל המובילים בקבוצה. ברוך ה', אני בכיוון הנכון. אני לא ממהר, אני נהנה במקום שאני נמצא בו, מבחינת הקבוצה ומבחינת הקריירה, ורוצה להמשיך להתקדם.

והנה השאלה הכי ישראלית – מתי אתה חוזר למכבי?

(צוחק) לא יודע, בחיים לא אפסול את זה, כי כמו שמכבי יודעים ואני יודע זה הבית שלי והם תמיד שם בשבילי ועוזרים לי. אבל ברוך ה', אני נמצא במקום שאני נהנה בו היום ומכבי יודעים את זה. אם אי פעם ארצה לחזור לאירופה, בטח שמכבי תהיה האופציה הראשונה, אבל אני משחק במקום שאני אוהב ורוצה להמשיך להגשים את עצמי.

זה משהו שאתה רוצה? כי אם רואים את הכוכבים, לא שהיו לנו שחקנים בסדר הגודל שלך בכדורסל, כל מי שעשה את זה עד היום – אולי אפילו יוסי בניון – די מתחרט על הרצון לסיים את הסיפור בארץ.

כל מקרה זה לגופו וכל שחקן חוזר בשלב אחר בקריירה שלו – בגיל 35 או 29. אבל לא חשבתי על זה לעומק, טוב לי במקום שאני נמצא בו.

בשבוע שעבר ראיינו את אבא שלך כאן בתכנית, והוא אמר שזו הייתה שנת הכרעה מבחינתך – הצלחה או חזרה לאירופה. עכשיו כל קיץ יהיה צומת כזה?

זו שאלה איפה ארגיש שאוכל לשחק הכי הרבה ולתרום, וגם חוזית. אני במעמד שאני יכול לחזור לאירופה ולשחק בקבוצות הבכירות ביבשת – מכבי, ברצלונה, צסק"א, היו שיחות איתן בעבר – או לשחק בקבוצת NBA ולקבל חוזה ארוך טווח. זו השאלה, אני לא נהפך צעיר מיום ליום, ברוך ה' אני בן 26 עם ניסיון של שש שנים בליגה, אני גאה בזה ובדרך שעשיתי פה.

בכל קיץ, בטח בקרוב, כמו שאמר אבא שלי, הוא אדם חכם, אבחן את האופציות שיעמדו בפניי – מבחינה חוזית, משחק, הגשמה עצמית, המטרה היא לשחק יותר ויותר בכל שנה, ואבחר את האופציה הכי טובה. כרגע אני במקום שטוב לי, שאני יכול לחתום בו על חוזה ארוך טווח לכמה שנים, להתקבע בבית, להיות אחד השחקנים המובילים בקבוצה, מהספסל או מהחמישיה.

אם מנסים לקרוא בין השורות וקצת להבין בלי יותר מידי לפשפש בעניין הכלכלי של זה, זה אומר – מבחינתך להגשים את המטרות זה לשחק כמה שיותר ב-NBA כמו שחשבת בגיל 21, או שבגיל 26 אתה אומר או חוזה ארוך טווח ב-NBA או חוזה עתק באירופה? כי באירופה אתה יכול להרוויח המון כסף, אתה שחקן מאוד מבוקש.

זה הולך יד ביד – כשאתה משחק על חוזה מינימום של מיליון דולר אתה צריך להילחם על המקום שלך. כשקבוצה מעריכה אותך עם חוזה של 4-5 מיליון דולר לכמה שנים, אתה בא במעמד אחר, עם ניסיון, חוזה מכובד, מסתכלים עליך אחרת, זה בא ביחד.

***

נהפוך אותך לפרשננו לענייני דייויד בלאט, עוקב אחרי רצף הניצחונות שלו?

בטח, בטח. כל הזמן. יש להם קבוצה מצוינת, רמת כישרון בלתי רגילה, זה לוקח זמן. אין קיצורי דרך, לא ב-NBA, לא ברמות האלה, לא בלוח כמו שהיה להם בפתיחת העונה – וושינגטון, שיקגו, היו להם משחקים בק-2-בק. זה לא פשוט, צריך תוך כדי תנועה לבנות קבוצה, אין אימונים. זו עונה ארוכה, זה מרתון ולא ספרינט. אף פעם הקבוצה הכי טובה בנובמבר לא לוקחת אליפות, לוקחים אותה ביוני.

תן לנו במשפט, מה ההבדל בין מאמן בישראל לבין מאמן שם? הוא יכול לעשות להתנהג להאמין בדברים שהוא האמין בהם כשהוא אימן במכבי?

בטוח שזה שונה – זו רמה אחרת של אינטנסיביות, מבחינת כמות משחקים, לוח משחקים, אורך המשחק, טיים אאוטים, זה משחק אחר לגמרי.

השאלה היא אם אתה יכול לדבר או לדרוש מלברון כמו שאתה דורש מטייריס רייס או גיא פניני?

מה אתה חושב? זה אחרת, כוכבים בסדר גודל אחר. ברור שאתה יכול לדרוש מהם וצריך לדרוש מהם, זה אחרת. כוכבים בסדר גודל אחר. אלה לא ילדים, אנשים עם ניסיון – אם זה לברון עם שתי אליפויות וחמישה גמרים, קווין לאב, קיירי איירווינג שהוא אלוף עולם. כל אחד הוא בטופ 3 של העמדה שלו.

איך לומדים לשמור על יתרון: ראיון עם מאמן איי פארו

בערך רבע שעה לסיום המשחק בפיראוס ביום שישי, לארס אולסן הבין שהוא בבעיה. "אני לא רגיל לזה, אנחנו לא מנוסים בשמירה על יתרון. בדרך כלל אנחנו אלה שרודפים אחרי היריבה, הפעם היינו בסיטואציה שלא הכרנו. ניסיתי להגיד להם מה לעשות, לצעוק להם, לא בטוח שהם שמעו אותי. אמרתי שפשוט יעיפו את הכדור".

נבחרת איי פארו שלו הובילה ביוון 0-1, והלחץ המקומי היה כמעט כבד מנשוא. השחקנים שלו – כן, הם באמת נגרים, בנקאים ומורים – רגילים לנסות לשמור על התוצאה כדי שלא תעבור למחוזות ה-5 וה-6; פתאום להגן על יתרון, ועוד מול אלופת אירופה בדימוס? מתברר שבכדורגל לומדים בכל יום משהו חדש.

"בשעה הראשונה היינו טובים יותר", מספר המאמן הדני, שכשחקן היה הקפטן של ריצ'רד נילסן בקיץ הקסום של 1992, והיה מקורב אליו עד מותו לפני כשנה. "יכולנו להבקיע עוד פעמיים או שלוש. בחצי השעה האחרונה הם לחצו אותנו, אבל הצלחנו לעמוד בזה".

איך מסבירים דבר כזה? לא מסבירים. "זה בלתי אפשרי להסביר. לפעמים אתה תופס יום טוב, אבל הפעם ראיתי כבר אחרי עשר דקות שזה אפשרי. הם הגיעו לחוצים, הם פתחו את הקמפיין רע, אבל כל מה שאגיד לא יוכל להסביר את מה שקרה".

***

מה שקרה היה ניצחון חוץ פרואזי ראשון זה 13 שנה ("היסטוריה, סנסציה, מה שתרצה"). חשוב מכך, זו הייתה הפעם הראשונה שהנבחרת של מדינת האיים הקטנה בצפון האוקיינוס, בין נורבגיה לסקוטלנד לאיסלנד, גוברת על נבחרת רצינית מאז משחק הבכורה הרשמי שלה, אי שם ב-1990 מול אוסטריה. ועם אסטוניה, ליטא, לוקסמבורג, מלטה וסן מרינו, שטעמו מנחת זרועה לאורך השנים, הסליחה.

המאזן של איי פארו מכובד למדי בגבולות הגזרה של הנבחרות מהדרג הנמוך ביבשת. היא עוד לא בתמונת ההעפלה לדרג השני מהסוף, אבל עם כל הכבוד, לא מדובר בסן מרינו או באנדורה, שלא לדבר על גיברלטר ("ברור שאנחנו משווים את עצמנו אליהם, כי זו הרמה שלנו. אבל אנחנו לא הכי גרועים").

מאז שנכנסה למעגל התחרויות היא רשמה רק שני קמפיינים "נקיים" של הפסדים בלבד (לסן מרינו, למשל, היו עד השבוע רק שתי תוצאות תיקו, במצטבר), ובסוף השבוע השיגה את הניצחון הרשמי העשירי בתולדותיה. "זה נראה שתמיד יהיו חמש נבחרות טובות מאיתנו בבית, אבל הדרך היחידה להשתפר היא לצבור נקודות ולהתקדם בדירוג. אני מקווה שזה יקרה עד תום העשור".

וכמו כל מאמן טוב של נבחרת קטנה, הוא שמח לספר על הפערים שמצטמצמים. נשמע מוכר?

***

הוא הניף את גביע אירופה ב-1992, במה שהייתה ועודנה אחת המועמדות הבכירות לתואר הסנסציה הגדולה בתולדות הכדורגל העולמי. אחרי שפרש המשיך לקריירת אימון בינונית למדי, ולפני שלוש שנים הגיע לשנות כיוון באי השכן (נשמע מוכר?). אחרי שנה מוצלחת, יחסית, הוא האריך את החוזה עד תום הקמפיין הקרוב.

"אין לנו מטרה מוגדרת, כי אנחנו לא טובים מספיק בשביל להגיד שבבית נתון נוכל לעלות, או לצבור מספר מסוים של נקודות. אנחנו רוצים להשתפר ממשחק למשחק, ובזה אנחנו מצליחים כבר תקופה ארוכה. אנחנו מנסים ללמוד לשלוט בכדור, וזה משתפר. עד לפני כמה שנים, הם רק היו מתגוננים ויוצאים למפרצות. האימונים שלנו עוסקים רק בטקטיקה. רגע השפל? היה ההפסד 6-0 לאוסטריה, וגם המשחק בחודש שעבר, מול הונגריה. שלטנו, אבל הפסדנו משער ממצב נייח". נשמע מוכר?

"קשה להשוות את דנמרק של אז לנבחרת שלנו היום. נכון שהפתענו את העולם אז וגם ביום שישי, אבל ב-92' היינו הרבה יותר טובים. ביום טוב יכולנו לנצח כל אחד, ואת זה אני לא יכול להגיד על איי פארו. אנחנו משתפרים, במיוחד בקמפיין הנוכחי, ועם עוד קצת מזל וחדות היו לנו עוד שלוש או ארבע נקודות. אבל אף אחד לא שיער שזה מה שיקרה.

"המשחק הבא שלנו הוא ברומניה, ונראה שהם הנבחרת הכי טובה בבית, אבל כשהגרילו את הבית חשבתי לעצמי שיוון היא היריבה הכי קשה. וזה גם מה שחשבתי בהכנה למשחק שם. גם בשבוע שעבר, זה לא שנסענו ואמרנו 'ננצח שם'. אתה מנסה לשחק הכי טוב שאפשר. צריך לכבד את השחקנים, כי הם כל הזמן מאמינים, גם כשהם מפסידים.

"זה יהיה טיפשי להגיד שניקח נקודות בבוקרשט. אני לא אומר שזה לא יכול לקרות, אבל להגיד שאני מאמין? זה יהיה שקר. מה שהיה בשישי קורה פעם בכמה זמן, אולי פעם בחיים".

וככה באמת חוגגים פעם בחיים:

זוגות זוגות: פרויקט פתיחת עונת ה-NBA

פרשת השבוע האחרונה היתה "נח", בה המבול הגיע ובעלי החיים מיהרו אל התיבה בזוגות. נכון שהקשר ל-NBA קלוש במיוחד, אבל גם אנחנו נחנו עד הלילה, גם לחלק מהבעלים והשחקנים בליגה יש תחושה של אחרינו המבול, גם כאן הרבה בני אדם ייסחפו בזרם ובסוף יישארו רק מעטים להניף גביע – וצמדים הם נושא די פופולרי בליגה. לכן חברנו גם שני בלוגים – עידן סגל מסטופקס, ערן סורוקה וסמי זליקסון מקרב 10 – לפרויקט פתיחת עונה.

1. מיהו צמד הגארדים הטוב בליגה?

ערן סורוקה: אליפות העולם קיבעה סופית בתודעה את הספלאש בראד'רס בכיתה מעל כולם. יש להם כינוי מגניב, יכולת קליעה פסיכית, וקליי תומפסון מצליח לכסות בעזרת הגנה קבוצתית על העובדה שסטף קארי לא ממש שומר. כל זה לא אומר שלא יהיה להם פייט ממקום אחר בבית הפסיפי.

ה-NBA מספרת לנו שבכל התקפות בהן תומפסון וקארי היו על המגרש בעונה שעברה, גולדן סטייט קלעה 11.0 נקודות יותר מיריבותיה – בדיוק כמו גוראן דראגיץ' ואריק בלדסו. הקצב הקטלני ששני הסילונים של הסאנס קבעו, בעיקר דרך ההגנה והריצה קדימה, עשה למאמני היריבות סיוטים. העונה, עם אייזיה תומאס, הם שלושה במחיר של שניים. רגע, נשארו כמה מלים? קמבה ווקר ולאנס סטיבנסון. דיר באלאק.

עידן סגל: במקום השלישי – הפרויקט המופרע של פניקס, שלא נותן לבחור בצמד; אחרי שהוציאו מיץ אננס מהאבן בעונה שעברה, הקו האחורי של הסאנס רק התעבה, כשלגוראן דראגיץ' ואריק בלדסו הצטרף אייזיה תומאס. הגיוני היה שהרכש מסקרמנטו ישמש כסקורר אמין שמחזיק את החמישייה השנייה, רק שהמאמן ג'ף הורנאסק משדר מסרים לפיהם השלישייה תחלוק דקות ארוכות יחד, מה שיכול לסדר משחק לחץ מהמעניינים שהליגה ראתה. במקום השני – טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי, כי כל מילה מיותרת.

ראשונים, סטף קארי וקליי תומפסון. כולם אומרים שדייויד בלאט מזליסט, אבל גם להיות סטיב קר ולרשת את האחים ספלאש זה לא רע. לפחות בקדם-עונה ראינו ניצוצות, כשמדד היעילות ההתקפית של הווריורס טיפס ל-109.6, אחרי 91.9 בשלב המקביל שנה קודם. הצמד לקח 38 אחוז מהזריקות בעונת 2013/14, ומדד היעילות של השניים עמד על 55 אחוז מופרעים. כשתומפסון בעונת חוזה, ואחרי קיץ בו נקשר בלי סוף לטרייד, הכל מוכן לעוד צעד קדימה, ולתפילות לקרסוליים בריאים של האח הנמוך יותר לבית ספלאש.

סמי זליקסון: מגדולי הנו-בריינרים בליגה של היום – קארי ותומפסון לוקחים כל צמד גארדים בליגה. הם משלימים אחד את השני בצורה מושלמת. סטף (24 ו-8.5 אס') כפליימייקר פנטזיסט עם ראיית משחק, שליטה בכדור ויכולת ייצור נקודות ממצבים חסרי סיכוי, בעוד קליי (18.4 נק', מקום שני בליגה במרחק שכיסה העונה) גבוה וחזק, יכול לשמור על כל שחקן חוץ, עובד קשה וזז בלי סוף, ומחזיק בארסנל התקפי הכולל את כל מה שמתקיים בין שלשות מ-10 מטר עם יד בפרצוף, לפוסט אפ. שניהם בנים לשחקני עבר, חפרו את דרכם מקולג' מיד-מייג'ורס, ואם בעלי הווריורס לא יתקמצנו ויתנו לקליי את הכסף, שניהם ימשיכו להיות הבסיס האיתן לקבוצה שתדבר חזק עד סוף העשור.

הם עדיין לא שם מבחינת הפלייאוף, שם מאנו ופארקר לוקחים בענק, אבל בסך כל הפרמטרים, ובהתחשב בכך שיחס הליגה לשוטינג-גארדס הולך בעקבות היחס לסנטרים, הם הטופ שיש לליגה להציע כיום.

2. מיהו צמד הגבוהים הטוב בליגה?

עידן: קשה להתעלם מהחיים החדשים שקיבל פאו גאסול לצד ג'ואקים נואה ועם תפקיד הצלע ההתקפית השנייה בטיבה בשיקאגו, אבל כשמדברים על צמד גבוהים שמחזיקים קבוצה, הבחירה שלי היא ממפיס של מארק גאסול וזאק רנדולף. בשנתיים האחרונות ממפיס זרקה כמעט 500 שלשות פחות מכל קבוצה אחרת, והסיבה – בעיקר משחק הלואו פוסט של זי-בו וההיי-פוסט של גאסול הצעיר.

עם וינס קרטר (שהגיע במקום מייק מילר) ושובו של קווינסי פוינדקסטר, לגריזליס תחזור היכולת לאיים קצת יותר מבחוץ, אבל המדיניות נשארת "חצוב וטחן". אין קבוצה אחת במערב שרוצה להיתקל בדובים בפלייאוף, והסיבה היא בעיקר הצמד הזה, וטוני אלן.

ערן: אחד התחיל את הקריירה כפלגמט שמן שגורם לאנשים לתהות לגבי קיום הגנטיקה, השני כפרחח שמקבל כסף מקבוצות כדי לא לשחק בהן. כיום שניהם מרכיבים את צמד הגבוהים המפחיד ביותר בליגה. לשחק נגד מארק ורנדולף זו תחושה שמשתווה בכיפיותה רק לחריטת ציפורניים על בלוקים אינסופיים של קלקר תוך טבילה באמבטיית קרח. השילוב בין מאסה, גודל, קליעה והבנת משחק הופכת את זי-בו ומארק למיס-מץ', שקשה מאוד לפתור. ובפינת "חכו חכו" – אנתוני דייויס עם ריאן אנדרסון או עומר אשיק.

סמי: הקטגוריה ביקשה שני שחקנים, ומאחר ובסן אנטוניו מדובר בקולקטיב של שלושה פלוס ביינס, דואו הגבוהים המוצלח ביותר בליגה מגיע מצפון מערבה – למארקוס אולדריג' ורובין לופס. הם לא הצמד הכי נוצץ ואין להם את הילת לוב סיטי, אבל השניים נותנים עבודה אדירה כל משחק. אולדריג' הוא נשק פחות או יותר בלתי עציר התקפית (23 ו-11 ריב' בעונה שעברה, ג'אמפר מהיפים בליגה), ולופס משלים אותו בהגנה נפלאה באישית ועל הטבעת. בכל מה שקשור לדאבל-טים, הנשק הנפוץ ביותר לעצירת כוכבים בליגה, אולדריג' מחייב אחד מיידי (תשאלו את יוסטון שאכלה ממנו 88 נקודות בשני משחקי הפתיחה בפלייאוף האחרון), ולופס מבטל את הצורך באחד, שכן הוא יכול להיאבק – למרות דאנקים על הראש מדי פעם – עם כל גבוה בליגה. לא ברור עדיין איך יעבוד קולקטיב נואה-גאסול, אז התואר הולך לדואו המוכח.

3. מיהו צמד הכוכבים הטוב בליגה?

עידן: לברון ג'יימס וקווין לאב. לברון ג'יימס וקיירי ארווינג. לברון ג'יימס ומתיו דלאוודובה. כל התשובות לא משנות כי יש כאן רק כוכב אחד שבאמת עושה את ההבדל, ופה מדובר בצמד. בלייק גריפין בלי כריס פול זה כמו לעקור את האלי מהאופ, אבל בעונה שעברה הג'ינג'י מיצב את עצמו כמועמד ל-MVP דווקא כשפול סחב פציעה בכתף. גם קווין דוראנט וראסל ווסטברוק במיקס, אבל התחושה היא שגם אם דוראנט ינוח עוד חודשיים, ראסל יספיק לעונת פלייאוף. לעומת זאת האלופה סן אנטוניו, זו שרוצה לקחת בק-טו-בק ראשון, לא תוכל לשרוד באפריל-יוני בלי טימי דאנקן או טוני פארקר ביכולת שיא. אפשר לדבר עד מחר על קוואי לאונרד כאבן פינה של הספרס, אבל בינתיים, פופ יישן טוב רק כל עוד הגווארדיה הוותיקה שלו נשארת מחוץ למוסך.

סמי: הם ביחד במקום הנכון, בזמן ה(כנראה) נכון, עם המאמן הנכון ועכשיו סוף סוף גם עם הבעלים הנכון. סטוקטון ומאלון של העשור שלנו, בלייק גריפין וכריס פול. בלייק דורג שלישי במירוץ ה-MVP – או ראשון מבין בני האנוש, תחליטו אתם מה זורם יותר – ונתן סוכריה של עונה תחת דוק ריברס עם 24 נקודות, 9.5 ריבאונדים ו-4 אסיסטים למשחק, כשהוא סוחב את הקליפרס על הגב בזמן בו CP3 היה פצוע. פול מצידו הוביל את הליגה באסיסטים בפעם השלישית, בחטיפות בפעם השישית ובטוטאל ניפק מעצמו 19.1 נקודות, 10.7 אסיסטים, 4.3 ריבאונדים ו-2.5 חטיפות. השניים קיבלו לראשונה בקריירה שלהם את כ-ל התנאים להצלחה, ובאינקובטור הזה שנוצר להם הם אמורים להיות מאריות הליגה.

ערן: בין התיאום המושלם של כריס פול ובלייק גריפין, הפרחחיות האקספלוסיבית של הארדן והווארד והדיספונקציונליות המרתקת שמספקים ווסטברוק ודוראנט, הצמד הכי מוכשר ואינטליגנטי בליגה נמצא בקליבלנד, וקוראים לו קווין לאב ולברון ג'יימס. תנו להם זמן, עד שכל הקונספט הזה יתחבר שם, עד שההתקפה של דייויד בלאט תחלחל, ואז תראו שמה שהיה במיאמי זו רק ההתחלה. קווין לאב יאבד הרבה ערך פנטזי לעומת העונה שעברה, מה שיעשה לו ולמוניטין שלו עוול מסוים. רק שבדקות הטובות, לא יהיה צמד יותר ורסטילי, אינטליגנטי, מאפשר לשחק פנימה-החוצה והחוצה-פנימה, מענג, ממספרי 23 ו-0 של הקאבס/

4. צמד המאמן-מנג'ר הטוב בליגה מחוץ לאיזור החיוג של סן אנטוניו?

סמי: הצמד שהוא שלישיה, אבל למעשה מהווה איש אחד שנראה כאילו הדביקו בו שניים יחד: לברון ג'יימס. כן, טכנית יש בני אנוש שמאיישים את תפקיד ה-GM והמאמן בקליבלנד, אבל בתכל'ס שניהם יעשו הכל כדי לרצות את אבן הפינה של הפרנצ'ייז שלהם, מתוך הבנה שלשביעות הרצון שלו יש קשר ישיר למצב התעסוקתי שלהם. יחסי GM/מאמן הם סוג של יד רוחצת יד, וכל מי שניסה לרחוץ יד של מישהו אחר יודע שלרחוץ את היד שלך זה עניין הרבה יותר פשוט ונוח. לברון ה-GM עוזר למקבילו השחקן לקבל את השחקנים שהוא רוצה, ולא מוותר על ותק משותף וכימיה קיימת עם שחקנים עמם שיתף פעולה בעבר. לברון המאמן דואג שכולם יזוזו בצורה שמתאימה לו, אחרי הכל מי יתווכח עם 4 גמרים רצופים. לאנשים מסוימים זה נשמע כמו תרחיש אפוקליפטי, אבל במקרה של לברון ג'יימס עושה רושם שהוא עובד.

עידן: בלי בדיחות לברון-בלאט, בלי דאחקות על הכובע הכפול של סטן ואן גאנדי ופליפ סונדרס ובלי התעכבות על הפרמיירות של פיל ג'קסון ודרק פישר בתפקיד החדש, בשבילי הסגן של פופוביץ' וביופורד זו דאלאס.

יש לא מעט קודקודים רגועים ממארק קיובן, ולטעמי רק מאמן אחד שטוב מריק קרלייל, אבל אי אפשר לקחת מהמועדון הזה את העובדה שהוא תמיד מנסה ומנסה, ולרוב נכשל ומנסה שוב, ותמיד גדול מסך חלקיו. אחרי שפוצצו את סגל האליפות מ-2011 לטובת מרדף עקר אחרי כוכבים בשוק החופשי, המאבס נתנו הקיץ עבודה.

עמדת הסנטר השתדרגה עם חזרת טייסון צ'נדלר, שמגיע טעון אחרי שבניו יורק לכלכו עליו חצי קיץ; את העזיבה של וינס קרטר ושון מריון ריפדו בטקסס עם חוזה גדול לצ'נדלר פרסונס וצ'וקולוקים לספסל בדמות אל-פארוק אמינו, ריצ'ארד ג'פרסון וצ'ארלי וילנואבה; ואת הבור שהשאיר חוסה קלדרון ימלאו ג'אמיר נלסון, ריימונד פלטון ודווין האריס. לא סתם בפלייאוף האחרון רק דאלאס מתחה את הספרס לשבעה משחקים, ולא סתם נוביצקי "עשה" דאנקן ועלה על חוזה מופחת הקיץ כדי לשדרג את הכלים שלצדו. ה-DNA של השתיים דומה, וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת היום ב-NBA.

ערן: לקליפרס יש צמד מעניין – עם דוק ריברס כסמכות הניהולית הבכירה ודוק ריברס כסמכות המקצועית הבכירה – אבל מטרת השאלה הזו לא היתה לבדוק את אמונתנו בסכיזופרניה, ולכן אלך על ריק קרלייל ומארק קיובן, למרות תחרות קשה מצד מסאי יוג'ירי ודוויין קייסי (עם פוטנציאל עתידי מרגש מצד ריאן מקדאנו וג'ף הורנאסק בפניקס). לקיובן – טוב, בסדר, דוני נלסון – ולקרלייל כבר יש אליפות משותפת, וגם כשהקבוצה התפרקה, כשקרלייל נאלץ לאלתר עם רכז פותח בן 85, וכשמונטיי אליס הפך להימור הכי מוצלח של קיץ 2013, אפשר להבין שהחיבור בין המתודיות והחוכמה של קרלייל לתעוזה וחוסר הפחד של קיובן יוצר שילוב מנצח.

5. צמד שחקנים שלפחות אחד מהם יעבור קבוצה עד פברואר?

סמי: אם הייתי צריך לחפש שחקן שמתאים לשיטת המשולש פחות מכל אחד אחר בניקס, הייתי צריך לבחור בג'יי.אר סמית' ומן הסתם לא בכרמלו אנתוני. אז נכון, לפיל יש 5 אליפויות עם דניס רודמן ורון ארטסט/וורלד פיס/פונפונים של פנדה, לא בדיוק מופת של התנהגות ובריאות נפשית. אבל השניים היו קודם כל שומרי-על שהתאימו במדויק לשיטה של פיל, והיו חלק מקבוצות שבניגוד לניקס, שכבר מחזיקים בסקורר חסר מצפון (והרבה יותר טוב מג'יי.אר), היו גם שוות משהו. לקונטנדרית הנכונה (קליפרס?), כאיש אינסטנט אופנס מהספסל, הוא עשוי להיות בעל ערך רציני מאוד. ג'יי אר כל הנראה יעשה ביי ביי.

ערן: בעונה שעברה הם היו יכולים להיכנס בקלות כתשובה לשאלה מספר 2, אבל מאז עזבו אותם שני ספקי הכדורים העיקריים שלהם, דייויד ווסט ורוי היברט נראים בו זמנית כאנשים היחידים שיכולים להשאיר את אינדיאנה בתמונת הפלייאוף, וכאבן שאין לה הופכין. הניצוץ שסיפקו פול ג'ורג' ולאנס סטיבנסון היה מה שעשה את האפרוריות של אינדיאנה ליעילה יחסית בהתקפה, ובלעדיהם, עם כלי נשק מוגבלים כמו רודני סטאקי וסי.ג'יי מיילס, הם לא רק שלא יקבלו כדורים – התסכול שיצמח מהשניים יוביל לכך שלפחות אחד מהם ימריא הרחק מאינדיאנפוליס עוד לפני דדליין הטריידים.

עידן: ראג'ון רונדו וג'ף גרין. סקרמנטו, יוסטון וניו יורק מוזכרות תמיד בהקשר של הרכז, ונראה שגם הבחירה בדראפט האחרון ברכז כמו מרקוס סמארט, תוצרת אוקלהומה ורוקי בשל יחסית, רק סוללת את הדרך לחילופי משמרות. אלא שרונדו עשוי גם להתגלות כפאו גאסול החדש, אחד שתמיד מועמד לארוז אבל לא עוזב כי החבילה לא אטרקטיבית מספיק. במצב כזה, כמו שהציע זאק לואו מגרנטלנד, לא צריך ליפול מהכסא אם דווקא ג'ף גרין יארוז ראשון. הפורווד המגוון הוא שחקן יוצא מן הכלל, אבל עושה רושם שאין לו את מה שצריך כדי לסחוב קבוצה כשחקן הראשון או השני בהיררכיה. כחלק השלישי בפאזל הוא עשוי להתאים פיקס להמון קבוצות פלייאוף, ותרחיש די סביר שהטלפון של דני איינג' יעשה עד פברואר לא מעט צלילים של 'גרין גרין'.

6. הצמד הכי אנדרייטד בליגה?

עידן: דמאר דרוזן וקייל לאורי. לטורונטו, העיר הגדולה בקנדה ושוק די מפוספס לעומת הפוטנציאל שטמון בו, היתה שנת 2014 מהסרטים. מהרגע שרודי גיי נשלח מערבה, הרפטורס שטפו את הליגה, כבשו את הבית האטלנטי וביססו את מעמדם כווינטרפל של הליגה (We are the north הוא פשוט סלוגן ענק) עם 41 ניצחונות ב-62 המשחקים אחרי הטרייד. כל מי שנהנה לראות כדורסל טוב בליג פאס, התקשה להתעלם מהבחורים בסגול-אדום. אם דרוזן עוד קיבל פידבק עם זימון לאולסטאר, אז לאורי זכה להכרה רק מבית, כשקיבל חוזה של 48 מיליון דולר לארבע שנים. עכשיו, כשהצוות המסייע נשאר, לו וויליאמס וג'יימס ג'ונסון צורפו ויונאס ואלנצ'ונאס עומד בפני עונת פריצה שלישית ברציפות – לאורי ודרוזן יכולים לנצל את ההלם מהשינויים במזרח ולעשות נזקים גדולים גם במעלה מלך.

ערן: אטלנטה הוקס גנבה את הכותרות הקיץ בזכות אוהדים בכל מיני צבעים, שחקן שיש בו משהו אפריקני ושני קודקודים שחצו את גבול הפוליטיקלי-קורקטנס ומצאו את עצמם בחוץ. חוץ מזה, עדיין יש שם את אחד מצמדי הגבוהים היעילים והכיפיים לצפייה בליגה, עם אל הורפורד ופול מילסאפ. את רוב העונה שעברה הורפורד העביר על שולחן הטיפולים, מה שגרם למילסאפ לשתף פעולה בהצלחה לא מבוטלת עם אלטון בראנד, פרו אנטיץ' ומייק סקוט, אבל העונה הורפורד נראה שלם, טפו טפו טפו. מעטים מזכירים אותם בדיונים על הצמדים הטובים בליגה, אבל במזרח הם יכולים לתת פייט לכל שני גבוהים, וברוב המקרים גם לנצח.

סמי: על צ'נדלר פארסונס (פוינט פורוורד בגובה 2.08 עם יד קטלנית מ-3) אומרים שהוא קיבל חוזה מוגזם, שאפילו האיש שמצא אותו בסיבוב השני של הדראפט לא רצה להשוות. על מונטיי אליס (כנראה השחקן הכי טוב של דאלאס בפלייאוף שעבר) שנולד מחדש תחת ריק קרלייל בכלל לא מדברים, למרות שכנראה יבחן את שוק הפרי אייג'נסי בקיץ הבא. למעשה, יותר אנשים חושבים שהת'אנדר על הווסטברוק לבדו, ואפילו ממפיס הקשוחה-אך-אפורה יגיעו יותר רחוק. יחד עם אחד המאמנים הטובים בליגה, עם דירק שיחפש לעשות עוד קצת רעש בערוב ימיו, ועם הזיכרון שהם היחידים ששיחקו כדורסל תחרותי נגד הספרס בפלייאוף האחרון, מי שלא מדבר על הצמד הזה עכשיו, יראה אותו עוד הרבה בפלייאוף.

הכירו את החמ"ל של סטופקס

אנחנו גאים להציג בפניכם את החמ"ל, לו"ז הספורט המלא של סטופקס.

החמ"ל, או בשמו השני "החתונון", הוקם כדי לתת מענה לאחת הבעיות הקשות שכל אדם מבוגר נתקל בהם: חבר קרוב או בן משפחה יקר מתחתן, ובחוסר רגישות משווע קובע את יומו הגדול על היום החשוב בחייו של כל אוהד – חצי גמר ליגת האלופות, מחזור הכרעה דרמטי בליגה המקומית או קלאסיקו בספרד. שלא לדבר על החכמולוג שקם אחת לארבע שנים, וחייב, פשוט חייב, להתחתן על גמר המונדיאל (או על חוף השנהב – יפן).

כדי לנסות ולהימנע מתקריות מביכות כאלה – כולן קרו במציאות בחודשים האחרונים, נשבעים – שגוררות ויתורים כואבים והכרעות קורעות לב וחברויות, ניסינו לרכז את כל האירועים שכדאי להתחשב בהם כשעושים תוכניות לשנה הקרובה – אם זו חתונה, בר מצווה, טיול, נסיעת עסקים חשובה, או "מאמי למה שלא נלך לסרט ב-24 בפברואר, פנוי שם".

אפשר למצוא שם כמעט כל מסגרת, כמעט מכל ענף: כל לוחות המשחקים בליגות הבכירות כאן בארץ, משחקים בולטים מחו"ל, טורנירים חשובים, גמרי גביע, הגרלות, וכל מה ששווה לשים אליו לב, ופשוט מבאס מדי לראות בסמארטפון. יש שם תאריכים, וגם שעות ומיקומים, אם כבר נקבעו. אפשר לשחק עם התצוגה – שבועית, חודשית, או רשימה נגללת ונוחה יותר לקריאה.

(ולפעמים בכלל נחמד לדעת מתי בפעם הבאה יעלה הדיון "האם מותר לראות באינטרנט משחקים ביום כיפור". וכן, השנה רבע גמר ליגת האלופות נופל על יום שאין בו שידורי טלוויזיה בארץ. אם אתם לא תספרו שראיתם, אנחנו לא נספר שראיתם).

אתם יכולים להיכנס לקישור כאן, ללחוץ על ההפניה בצד ימין, להוסיף את העמוד למועדפים, או להוריד את הלוח ישירות למחשב, ומשם לסנכרן לג'ימייל ולסמארטפון – כשאנחנו נעדכן עם אירועים חדשים, זה יתעדכן ישירות אצלכם, בלי טיפת מאמץ. אם יש אירוע חשוב שנראה לכם שפספסנו, אתם מוזמנים להעיר לנו ונשמח להוסיף אותו.

הפיצו את הבשורה, בשבילנו ובשבילכם – ובעיקר בשביל החבר (אתה יודע שזה אתה) שמשוכנע שהוא יכול להתחתן דקה לפני פסח ולהשיג מחיר טוב, אבל עוד לא מבין שיש צ'מפיונס ונבחרת ופלייאוף וקלאסיקו. חבל שהאירוע יהיה ריק, האולם דווקא מושקע.

*האמור כתוב בלשון זכר, אך מתייחס באופן שווה לשני המינים. אין טעם להיתמם, כולם יכולים לטעות והאחריות נופלת באופן שווה על שני בני הזוג.

"אני לא זוכר סטטיסטיקות, אני זוכר שכבשתי גולים"

"אני לא אשקר, אני רוצה להחזיק בשיא", מודה מוטי קקון כשהוא שומע על האפשרות שערן זהבי ישבור ביום ראשון הקרוב את שיא הכיבושים הרצופים שלו. וזה על שיא שעד לפני חמש דקות הוא בכלל לא ידע ששייך לו.

***

כמה זהבי גדול? מספיק גדול בשביל שיתחילו להמציא למצוא לו שיאים שבדרך כלל מוצאים רק בספורט האמריקאי.

בכדורגל הכבוד הזה שמור בדרך כלל רק למסי ולרונאלדו (מבלי להמעיט בכבודו של זהבי, כמובן). "הכי הרבה משחקים עם ארבע מספרות על אדמה זרה", "הראשון מאז 1927 שמבשל, כובש ומבשל פעמיים בחודש נובמבר" ואיזוטריות נחמדות אחרות. שלא יובן לא נכון: שיאים נקבעים כדי שאפשר יהיה לשבור אותם, וסטטיסטיקה יכולה לשפוך המון אור על כל דבר כמעט. ובכל זאת, לפעמים מעט מוזר לקרוא בכדורגל נתונים שנראים הולמים יותר משחקים כמו בייסבול.

זהבי מול חיפה. ניפגש בנתניה (צילום: האתר הרשמי של מכבי תל אביב)

זהבי מול חיפה. ניפגש בנתניה (צילום: האתר הרשמי של מכבי תל אביב)

HAVING SAID THAT, כדי שיאספו בשבילך נתונים כאלה בכדורגל, בטח בכדורגל ישראלי, אתה צריך להתעלות. ממש להתעלות. כמה להתעלות? למשל, לא לספוג במשך 1,003 דקות רצופות, כמו שגיורא אנטמן עשה ב-1989. או לכבוש בתשעה משחקים רצופים, כמו שקקון עשה ב-1997 וערן זהבי עושה ב-2014, בדרך, אולי, למספר דו ספרתי, כמו השיא של ואן ניסטלרוי בפרמייר ליג או של מסי ורונאלדו (כן, מסי ורונאלדו) בליגה הספרדית, עשרה משחקים לכל אחד. ותודה לארכירון עמיקם, הראשון שזיהה את היעד שאליו שואף זהבי, ולאורן יוסיפוביץ' על התמיכה.

***

זהבי היה מודע מאוד ביום שני לרצף שלו, והוא יהיה מודע אליו מאוד מאוד ביום ראשון הקרוב, בנתניה מול עכו. קקון? זה סיפור קצת שונה.

קקון במדי פ"ת. עיט לשועלים

קקון במדי פ"ת. עיט לשועלים (צילום: ניר קידר, הארץ)

"אני לא זוכר סטטיסטיקה כזו, אני זוכר שכבשתי גולים", אומר בכנות העיט, כיום בנקאי השקעות שעוקב מרחוק אחרי הכדורגל הישראלי. ביום המשחק מול בוסניה הוא יחגוג 42. "לא התייחסתי לזה אף פעם, השארתי את הסטטיסטיקות לעיתונאים".

אז לקחנו, אימצנו, וחזרנו אליו, כי משיא בן 17 שנה קשה להתעלם. לטובת זכרונו של קקון, ולטובת הקורא ערן זהבי שהתחיל כיתה ה' בספטמבר 97', להלן השתלשלות האירועים: בין 3 במאי 1997 ל-13 בספטמבר אותה שנה מצא חלוצה של הפועל פתח תקווה את הרשת בכל משחק ליגה, והיו תשעה כאלה, מהמחזור ה-27 של 1996/97 ועד החמישי של העונה הבאה, כולל הפגרה שבאמצע.

היריבות היו צפרירים חולון (שלושער), מכבי חיפה, הפועל כפר סבא, הפועל תל אביב, שוב מכבי חיפה (הפעם בעונה החדשה), בני יהודה, בית שאן, מכבי פ"ת ועירוני אשדוד.

בסך הכל 11 שערים, ארבעה מתוכם מהנקודה הלבנה. ששת הראשונים סידרו לו את מלכות השערים של 1996/97, עם 20 כיבושים בסך הכל, ואת המקום השני בטבלה, אחרי בית"ר. ומול מי הרצף נקטע? מול מכבי תל אביב, כששורה אובארוב הדף כדור חופשי דווקא לרגל של אלי אברבנל, חצי מטר בקו אווירי מאיש השעה. בווידאו המצורף אפשר לראות את המשחק והשער שחתמו את הסרייה, מול אשדוד:

זהבי עומד כרגע על 13 שערים באותם תשעה משחקים, החל מהמחזור ה-32 של העונה שעברה, 26 באפריל: הפועל תל אביב, הפועל באר שבע (צמד), עירוני קרית שמונה, מכבי חיפה (צמד), בני סכנין (שלושער במחזור הסיום), מכבי פ"ת (בעונה החדשה), הפועל רעננה, הפועל באר שבע ומכבי חיפה. שלושה מתוך י"ג השערים נכבשו בבעיטת עונשין מ-11 מטרים.

אגב, את הריצה למלכויות השערים קקון זוכר. אם כבר סטטיסטיקה, אז כזאת. פעם אחת מקום ראשון (1996/97, 20 שערים), ועוד שתי מדליות כסף (1998/99, 20 שערים, אחד פחות מקוביקה, ו-2000/01, 19 שערים, שישה פחות מנמני). השיא העונתי שלו היה בכלל בעונת 1993/94, 21 שערים, אבל אז זה הספיק לו רק למקום השלישי אחרי מזרחי (28) וזוהר (22). "בתקופה שלי היית עם 19-20 שערים ולא מסיים מלך השערים, אצלי היו חלוצים טובים", הוא אומר בגאווה שאי אפשר ולא צריך להסתיר.

אל תתעסקו עם הסטלמך (צילום: לא ידוע, הזכויות ברשות הציבור)

אל תתעסקו עם הסטלמך (צילום: לא ידוע, הזכויות ברשות הציבור)

יש לו למעלה מ-130 שערים בכחול ובלבן, סגן רק לבר כוכבא (ניסים קלדרון, היסטוריון הקבוצה, לא מתבלבל: "אף אחד לא היה נותן לו לשבור את סטלמך"), אבל כאן בדיוק מסתתר המוקש. "אני גאה במה שעשיתי, אבל שיחקתי בפתח תקוה, שזו לא מכבי תל אביב ולא מכבי חיפה. היא קבוצה גדולה, אבל לא מהכי גדולות. בדיעבד, הייתי צריך לעבור לקבוצה גדולה יותר, כשהייתי במומנטום, והיו הצעות. היה לי חיבור למועדון והעדפתי להיות ראש לשועלים או ללכת לחו"ל. אבל זה לא שבהכרח הייתי זנב לאריות אם הייתי עובר לקבוצה אחרת בליגה.

"זה היה יכול לשנות לי לגמרי את הקריירה, אני חושב שהייתי מקבל הזדמנות יותר בנבחרת, נחשף יותר. הייתי מקבל הכרה יותר גדולה, הייתה תגובה אחרת. אני לא צריך להגיד לך מה היה קורה אם הייתי נותן במכבי ת"א את כל הגולים שנתתי בפ"ת".

מה שקרה זה שהוא לבש את המדים הלאומיים פעמיים, במשחקי ידידות זניחים, וגם גיחה מוזרה למרידה הספרדית, שהתמצתה בישיבה מרובה על הספסל וגיחות בודדות לדשא, עקב סכסוך כספי בין ראשי המועדון לדני לוי. זוכרים אותו? תשכחו. "יצא לי האוויר מהמפרשים. אתה מגיע לפסגה ואז דוחפים אותך למטה, תתחיל לעלות שוב במקום אחר".

***

אבל קקון הוא לא רק סמל בהפועל פתח תקווה, ולא רק כוכב מפוספס. הוא לפני הכל חלוץ מחונן, שהבקיע הרבה מאוד פעמים. וככזה, הוא מנסה גם לנתח את תופעת זהבי – ווינר, קילר, סקורר, ובעיקר לא חלוץ בתעודת הזהות.

"זה מזכיר את אבי נמני, גם הוא היה קשר שעלה במשך הזמן יותר קדימה לשפיץ, ובסוף תפקד הרבה מאוד כחלוץ. הוא קשר עם נשמה של חלוץ, יש להם אופי כזה. מבחינת קשר, זה אפילו טוב יותר, כי הוא יודע לבוא מאחור, ואותו שומרים פחות מאשר את החלוץ שההגנה סוגרת. גם קלינגר היה כזה, הוא הבקיע המון. עכשיו, כשהוא משחק כמו חלוץ במערך של פאקו, הוא פחות נוגע בכדור, יותר תלוי באחרים".

יש ענייני אגו? מפריע לחלוץ שנכנסים לו לטריטוריה?

"אני לא הייתי בסיטואציה הזאת, אבל אם אתה חלוץ ובא מישהו שמשחק על המשבצת שלך… זה לא דבר שאתה לוקח בחשבון כשאתה בא לקבוצה, הם לא חושבים שזה יהיה התפקוד שלו, וזו בעיה מבחינתם. אולי אם הם היו יודעים, הם היו עושים חושבים אם בכלל להגיע לקבוצה".

***

קל לשכוח, אבל שעה וקצת לפני שגרמניה הפכה להיות הנבחרת ההיא שנתנה 7 לברזיל במונדיאל, היא הספיקה לרסק את הכבוד הלאומי של הסלסאו כשמירוסלב קלוזה השחיל את השני בבלו הוריזונטה.

מול עיני כל העולם שבר קלוזה את שיא הכיבושים במונדיאל בכל הזמנים (16), ואת הלב של רונאלדו, שצעד בפסגה במשך שמונה שנים שלא ישובו עוד. המצלמה התמקדה אז ברונאלדו שלא ידע איפה לקבור את עצמו (בהתחשב במה שקרה שם בהמשך הערב, כדאי לקוות שהוא מצא מקום). שיאים נועדו להישבר, יודע כל ילד, אבל למה הדווקא השיא שלי?

קקון, קצת פחות מושקע רגשית בענף מרונאלדו, לוקח את זה יותר בספורטיביות. "אין מה לעשות, מה שצריך לקרות יקרה. גם אם זהבי יעבור אותי, הוא שחקן ענק, ולכבוד הוא לי להתמודד בקטגוריה הזאת. אני גאה במה שעשיתי".

ומה הקטע עם אייאקס?

יוסי בניון היה כמעט הישראלי הראשון באייאקס? לא בדיוק, אבל בערך.

סיפור שהגיע באדיבות קלדרון, וקקון מאשר את הפרטים: "ב-1991 השתתפנו בטורניר נוער בלודנס באוסטריה, טורניר יוקרתי שאין לי מושג בכלל איך הגענו אליו. סיימתי מלך השערים, בחצי הגמר ניצחנו את אייאקס של דווידס ורייזיחר. עלינו לגמר מול איינדהובן, כבשתי והובלנו 0-1. אמרתי לצוות שלנו שאכבוש ויצלמו אותי, אבל הם בכלל לא תפסו איפה אנחנו. איינדהובן כבשו ארבעה שערים וניצחו.

"בארוחת ערב חגיגית פנו מהנהלת אייאקס עם כל התותחים, הביאו את כולם, הספונסר והמאמן וההנהלה, רצו לחתים אותי מיד. האנשים שלנו לא הסכימו בשום פנים ואופן. לעבור למכבי תל אביב? זה באמת משנה את הקריירה, גם אם אתה לא משחק בבוגרים של אייאקס עשית חצי מהדרך. האמנתי בעצמי".

מהפך מחשבתי

טור אורח מאת מאור זכריה

נוח לקוות ש-90 הדקות שסגרו את המחזור השלישי בקרב האדיר בין הפועל באר שבע למכבי תל אביב, יהיו הסמל הגדול של העונה הזו – שרק החלה וכבר מאיימת להיות "אחת הטובות ששוחקו כאן". אבל אם נצא לרגע מאיזור הנוחות הברור מאליו וניכנס לפרטים, נראה שמה שאנחנו שואפים אליו כל כך נוצר, בסופו של דבר, בשינוי חשיבה אצל מאמנים ולא בקצב כדורגל רצחני שמספקים שחקנים או בטעויות של שחקני הגנה.

בתמונה: שותפים משניים לחגיגה (צילום: האתר הרשמי של הפועל ב"ש)

בתמונה: שותפים משניים לחגיגה בווסרמיל (צילום: האתר הרשמי של הפועל ב"ש)

בדקה ה-68 של המשחק בווסרמיל קרה דבר נדיר: במצב של 1-1, כשהוא בנחיתות מובהקת בתנאי הקרב וכשהשער השני (והשלישי, והרביעי) של מכבי תל אביב אמור להגיע ממש כל רגע, אלישע לוי הוציא קשר והכניס חלוץ. פשוט ככה.

שלומי ארבייטמן נכנס במקום רועי גורדנה, שאיך שלא נתאר את התפקוד הקדמי שלו במערך שאלישע הציב – לא נצליח להתחמק מהעובדה שהוא קשר, שהעביר חלק ניכר מהמשחק בעבודה (טובה מאוד) ב-30 המטרים שלפני ואחרי קו מחצית המגרש, או בצדדים, או בכל פעולה שהיא לא כניסות לרחבה כמו שחלוץ סטייל ארבייטמן אמור ויודע לעשות.

באופן מוזר, כביכול, החילוף הזה קצת הרחיק את מכבי תל אביב מהשער השני שלה. מהכניסה של ארבייטמן ועד לשער השני של באר שבע מכבי נתנה את הדקות הפחות טובות שלה בווסרמיל (ו"פחות טובות" של מכבי תל אביב זה "מעולות" אצל מרבית קבוצות הליגה, כן?).

כמו שתמיד קורה במצבים האלה – בניגוד גמור למהלך המשחק (כמה כמה נגמר בבעיטות לשער, 6-49 למכבי?) – הפועל ב"ש עלתה ליתרון בדקה ה-85. קשה לקרוא לזה מפתיע כי יש פה היגיון בסיסי: ארבייטמן הציק הרבה יותר מגורדנה לשחקני ההגנה של מכבי תל אביב – אפילו בלי שממש נגע בכדור. מי שהרוויח מזה היה אליניב ברדה שדחק את השני של באר שבע.

קרב המוחות בב"ש. ולשם שינוי, היו מוחות (צילום: האתר הרשמי של מכבי ת"א)

קרב המוחות בב"ש. ולשם שינוי, היו מוחות (צילום: האתר הרשמי של מכבי ת"א)

ואז, כדי לא להישאר מחוץ למסיבה, הגיע התור של פאקו. הוא תכנן להוציא את קרלוס גרסיה – בלם – לטובת ברק בדש – חלוץ. זה היה חילוף שאמור היה להציל למכבי תל אביב את המשחק, אבל בהרבה מובנים זה יכול להיות החילוף שיהפוך את העונה הזו, 2014/15, לגדולה באמת: החילוף של בדש היה נקודת האמצע בין שני שערים, אחד מכל צד, שניהם ברוח הכניסה שלו: הראשון – כאוס ברחבה של אג'ידה, מכבי משווה ל-2-2, עדיין בלעדיו. השני – כאוס ברחבה של מכבי, כשגרסיה לא שם כדי לשמור, הנגיחה הכי קלה של ברדה בקריירה מחזירה ל-2-3.

השורה התחתונה: בליגה שבה קרית שמונה הופכת פיגור בנתניה לניצחון ומכבי חיפה נראית כמו מי שתוציא קרוב ל-50 נקודות רק במשחקי הבית, הפועל באר שבע ומכבי תל אביב הבינו שאי אפשר להסתפק בתיקו ובטח לא בהפסד.

ומה שקרה הוא שמכבי תל אביב הפסידה 3-2 במשחק שהייתה צריכה לנצח בו 1-3 לפחות, הפועל באר שבע ניצחה באופן הירואי משחק שלא הייתה אמורה לקחת את הנקודות בו לאור הנחיתות שלה על הדשא והאפקט הפסיכולוגי, שבוודאות ישפיע על באר שבע יותר, חייב יהיה לתת את אותותיו במחזורים הבאים.

(צילום: האתר הרשמי של מכבי ת"א)

הלך על ניצחון. לא הלך (צילום: האתר הרשמי של מכבי ת"א)

למה ישפיע על באר שבע יותר מעל מכבי? בעיקר בזכות פאקו, שעמד אחרי המשחק בעמדת הראיונות, ונשאל אם זו לא הייתה טעות להוציא את גרסיה ולהכניס את בדש. נשאל, ומתוך נימוס לא עשה פרצוף משתאה אלא הסביר, בנימוס וברוגע, שהקבוצה שלו נקלעה לפיגור לא מוצדק והוא רצה לא להפסיד את המשחק הזה.

נכון, אצל החבר'ה ב"יציע העיתונות" הוא בטח יקבל בראש (חסר אחריות, לא מבין את המנטאליות, רשלן וכו') אבל מה בדיוק הוא אמור היה לעשות אחרת, כשנותרו לו שני חילופים והוא בפיגור 2-1? הגישה הבריאה של פאקו – הוא באמת הפסיד משחק שלא היה אמור להפסיד – היא זו שתקהה את השפעות ההפסד המוזר הזה עבור מכבי תל אביב. בכל זאת, מדובר באיש שענה – בלי להשתולל ובלי לאבד את זה – לשאלה האם הוא מאמין שאלופת השנתיים האחרונות והקבוצה שנראית הכי טוב מפתיחת העונה – חרף ההפסד – יכולה לנצח את מכבי חיפה בבית. רגוע, הכל רגוע.